ARTISTS
PRESS RELEASE:
איתן ויתקון ׳שנה בברלין׳ (חלק ב׳)
התערוכה של איתן ויתקון בגלריה זימאק, מהווה המשך לתערוכה ׳שנה בברלין׳ שמוצגת בימים אלו בבית האמנים בתל אביב (עד לתאריך…).
בפרויקט שאצרה ד״ר קציעה עלון, מציג ויתקון שלוש חטיבות של עבודות, הסובבות כולן סביב “שנה בברלין”. שנה אותה בילה עם משפחתו בברלין. זוהי תערוכתו האישית ביותר של ויתקון, בעלת זווית אוטוביוגרפית ברורה. הלב הרגשי טמון במספר תמונות, בהן מצלם ויתקון את ביתו של סבא שלו, יליד ברלין, שנמלט ממנה באמצע שנות ה-30, ולימים הפך לשופט בית המשפט העליון ששפט את אדולף אייכמן. כל שנותר היום מן הבית המקורי הוא אבן- ציון קטנה במדרכה: “בבית זה גרו יהודים”. בנוסף, מעניק ויתקון תצורה ויזואלית להתרחשות הגדולה הקרויה “ההגירה הישראלית הצעירה לברלין” . התופעה אינה ייחודית רק לישראלים, ברלין הפכה זה מכבר לבירת הצעירים של אירופה כולה, אך ברי כי ההיבט היהודי ישראלי מעניק לתופעה זו פן משלו. הסיפור כולו של ציר ברלין- ישראל כמו מתמצה בתערוכה זו, באופן מדויק ומרוכז.
יכולתו הטכנית המרשימה של ויתקון ורגישותו לאור ולקומפוזיציה יצרה לו תדמית של צלם שצילומיו “יפים מדי”. אולם דומה כי הביקורת החמיצה את המימדים הדוקרניים שבעבודותיו. ויתקון הציג ב”זוכרות” עבודת וידאו נוקבת בה ירק מפיו מגן דוד, הציג במוזיאון ינקו דאדא, ובמקומות רבים נוספים. גם בעבודה זו מראית עין מתעתעת. מרהיבה. כאמור, לצד תחנות הרכבת השוקקות של ברלין התוססת והעכשווית, מציג ויתקון (בבית האמנים) גם את בית סבו שהתגורר בברלין ונאלץ להימלט ממנה עם עליית הנאצים לשלטון.
שתי החטיבות הצילומיות (המוצגות בבית האמנים) מעמידות במרכזן את חילופי הזמן וחילופי הזמנים. נושאי הזמן הם דוממים: עצים מפוארים ובתים מפוארים, המשתנים עם שינויי העונות. זהו חילוף הזמן הקטן. חילוף הזמן הגדול מוצרן בצילום בית הסב ההרוס מאי אז. המודחק כמו עולה ומבעבע מתחת לחזית הנוצצת של העיר היפה. בליבת החטיבה הצילומים השלישית המוצגת בגלריה זימאק אנו עדים לחילופי מקום- בני האדם הנושאים את עצמם ממקום למקום. מי נוסע ולאן? האנלוגיה בין החיים עצמם למסע שסופו המר ידוע מראש מצליחה ליצור גם כאן רב שכבתיות, מודחק שמבקש להתפרץ. יכולתו הנפלאה של ויתקון לתפוס תנועה ולגזור קומפוזיציות מדויקות באה לידי ביטוי מובהק בשלוש הסדרות הללו, המהוות יחד טריפטיך מובהק.
הפואטיקה של סדרת תחנות הרכבת, שמרכזה הקומפוזיציוני הוא הדלת, מעלה בזיכרוננו את דבריו הנפלאים של הפילוסוף הצרפתי הגדול גסטון בשלאר על מושג הדלת: “כמה חלומות בהקיץ נצטרך לנתח, איפוא, תחת הכותרת: הדלת! הדלת היא יקום שלם של הפתוח למחצה. זהו דימוי בסיסי, נקודת מוצא לחלימה האוספת אליה תשוקות ופיתויים, הפיתוי לפתוח את ההוויה למעמקיה, התשוקה לכבוש את כל ההוויות המגומגמות. אולם, האם האדם הפותח דלת הוא גם אותו אחד שסוגר אותה? עד לאילו עומקי הוויה מגיעות התנועות המעניקות מודעות לביטחון או לחופש? האם אותם מעמקים אינם אלה שהופכים את התנועות באורח כה טבעי לסמליות? ובכלל, על מה ולמי נפתחות הדלתות? האם הן נפתחות אל עולם בני האדם או אל עולם הבדידויות?” (גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, עמודים 313-318 ). שאלות נוקבות אלו נותרות ללא מענה, מרחפות בחללה של התערוכה.
