Sara Arsenyuk | The Planets Go Wild

שרה ארסניוק הפלאנטות משתוללות
אוצר: ד”ר דורון לוריא

“הנוגה שלחה אל הצדק חיוך
הי,יופיטר בוא ונצאה.
בשביל החלב כוס קפה הפוך
נראה מה שלום קסיופאה
נתפוס עגלה, קטנה או גדולה,
הלילה הזה משגע.

זה לא מעט, שצדק וונוס לבד,
יוצאים לבלות יד ביד,
יד ביד, יד ביד, בשמיים“…

(“בלדה בין כוכבים”, 1969. מילים: יענקל’ה רוטבליט, לחן: שלום חנוך)

“פלאנטה” היא מילה ביוונית עתיקה, שפירושה: “נע ונד”. הכוונה היא לכוכבי-הלכת, או כל גרם שמים הנמצא במסלול קבוע סביב השמש. שרה ארסניוק מתעניינת מאוד בפלאנטות, לומדת עליהן, ומשלבת אותן ברבים מציוריה.

ארסניוק אינה האמנית הראשונה שהתעניינה בהן. עשו זאת לפניה האמנים הישראלים מיכה אולמן וגבריאל כהן (שהשתייך לז’אנר ״הציור הנאיבי״, האאוטסיידרי) לצד אמנים אירופאים כמו מקס ארנסט והילמה אפ קלינט. בארצות הברית היו אלה אנדי וורהול והמאייר נורמן רוקוול שציירו את האסטרונאוטים הראשונים על הירח. ייאמר מייד: לא כל צייר שמצייר עיגולים מתכוון בהכרח לפלאנטות – ואסילי קנדינסקי צייר עיגולים רבים, ולא ידוע שמישהו קישר אותם עם פלאנטות.

גם בתרבות הפופולרית ובספרות לא חסרו מקורות השראה קוסמיים: החל מסופרי המדע הבדיוני החלוציים – ז’ול ורן (שתיאר שיגור לירח באמצעות תותח-על) והסופר הבריטי ה’ ג’ וולס (מחבר “האנשים הראשונים על הירח”)  – ועד לזמר העברי. שירים כמו “בלדה בין כוכבים”, שכבר הוזכר לעיל, תיארו סיפור אהבה בין נוגה לצדק, לצד להיטי הלהקות הצבאיות (“יא ירח”, “כוכב הצפון”), ובאירופה כיכב הלהיט “גוארדה קה לונה” (“הביטי איזה ירח”).

לשרה ארסניוק (29), בוגרת המגמה לאמנות במכללת “שנקר”, יש תפישה אמנותית מקורית אישית לגבי תיאור כוכבי-הלכת וגרמי השמים בכלל והשפעתם על מה שקורה לנו כאן, על פני כדור הארץ. האם מדובר בהתעניינות אינטלקטואלית גרידא, או שמא שרה מקבלת מסרים מעולמות אחרים? והרי מהי ה”מוזה” – אם לא “מסר מעולם אחר” – מן המוזות, המתגוררות אי-שם על אחד מן ההרים אולימפוס, הליקון או פארנאסוס שביוון העתיקה?

בניגוד לעשרות הציירים העובדים בשירות נאס”א (סוכנות החלל האמריקאית) ומספקים לנו ציורים מדעיים מדוייקים של מערכת-השמש – שרה חיה בעולם פנטזיות משלה. בציוריה הפלאנטות מופיעות רק בחלק העליון של התמונה, ברקע, במקום המוקדש בדרך-כלל לתיאור השמים. האם זה אומר שבציוריה החלק התחתון הוא מציאותי, ריאליסטי, ורק החלק העליון הוא פנטסטי? כמובן שלא. נכון אמנם שהפלאנטות של שרה נראות ככדורים אנרגטיים זורחים, אולם עובדה זו אינה שוללת התרחשויות יוצאות-דופן גם בחלק התחתון, “המציאותי”, של התמונה. דוגמא: לעיתים אנו רואים בתפנים של חדר – מלבנים קטנים של נוף. האם אלו תמונות התלויות על הקיר, או שאלה חלונות שדרכם רואים את הנוף שבחוץ? האם קיים פער בין “העולם התחתון”, המציאותי, בציוריה לבין “העולם העליון, הקוסמי”? לא בהכרח, שכן דומה ששרה נטלה על עצמה לתווך עבורנו בין שני העולמות הללו.

שרה חיה ועובדת יחד עם אחותה התאומה אלישבע (היתה להן תערוכה משותפת בשם “במבט שני” בגלריה זימאק בשנה שעברה). למרות שהן חולקות את אותו סטודיו, מתגוררות באותו בית וגם מקורות ההשראה הסגנוניים שלהן דומים, כל אחת מהן פיתחה שפה אמנותית עצמאית משלה. האחיות ארסניוק הן בגדר תופעת-טבע: האהבה והשותפות השוררות בין שתי התאומות/המלאכיות הללו כמעט בלתי ניתנת לתיאור. שתיהן ילידות חצי-האי קְרים (שהיה אז חלק מאוקראינה), ומשפחתן עלתה ארצה בשנת 2002, כשהילדות היו בנות חמש.

מספרת שרה: “הגעתי לעולם האמנות מתוך תחושה פנימית מאוד חזקה. אמי ציירת. כל מה שידעתי בילדותי בחצי-האי קרים על ציור ועל צבע הגיע מציוריה של אמי. אני חייבת לומר שגדלנו בבית של אמנות קלאסית – לא אמנות עכשווית. אמי, גאלינה, שלמדה בזמנו במכללה מסורתית לציור באוקראינה, אמרה לנו בפשטות: ‘אם אתן רוצות לצייר – קחו עפרון ונייר והתחילו לצייר’. וכך היה. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היה לי עולם פנימי מאוד צבעוני”. בראיון לחגית פלג רותם (“פורטפוליו”, 2025), כמו גם בשיחותיי עמן שנה וחצי לאחר מכן, תיארו התאומות את המעבר ללימודים ב”שנקר”: “כשהגענו למכללת ‘שנקר’ היינו קצת בשוק, וזה מובן, כי הגענו לשם עם ראש של ציור קלאסי. הדרך שבה ציפינו שילמדו אותנו ציור הייתה שונה לחלוטין ממה שחשבנו. אפשר להגיד שהעיניים שלנו נפקחו לעולמות אחרים לגמרי, ומבחינה זו זה היה מדהים”.

האם חייבים למקם ולקטלג את סגנונה של שרה ארסניוק? כי אם כן – נגלה שזה קשה למדיי ואף מסובך. יש כאן תערובת מעניינת של “ריאליזם פנטסטי” (מיסודה של “אסכולת וינה”), קורטוב של סוריאליזם (בעיקר התעתועים האופטיים של רנה מגריט) ודמיון חופשי, צבעוני, ללא גבולות. יש הרואים בצבעוניות זו “השפעה פסיכאדלית” – אולם בהחלט ניתן להתווכח על אבחנה זו. יש כאן לפעמים גם קטעים של “פאטרן-פיינטינג” (צורות זהות או דומות, החוזרות ונשנות באופן אובססיבי, גודש פרטים היוצר סוג של מיקצב-ויזואלי על פני השטח המצוייר). במילים אחרות – אצל שרה נמצא שפע של השפעות ושל סגנונות, שהותכו יחד ליצירה יחודית משלה. מסע אינדיווידואלי של הנפש בתוך ים של מודע ותת-מודע המתערבבים יחדיו. תמונותיה נראות כאילו נעשו מתוך הזיה, והאוצר שאול שלו היטיב להגדיר את תמונותיה של שרה ארסניוק כ”חלום בהקיץ” (מתוך התערוכה ׳מבט שני׳, 2025). רוב תמונותיה של שרה הן עתירות פרטים, ולא נותר בהן כמעט חלל פנוי או שקט. האם, כפי שאולי יטענו פסיכולוגים – הדבר מבטא את “חרדת הריק” (Horror vacui)?

האם אפשר לראות בשרה “חברה מכוכב אחר”? האם שרה חווה לעיתים התגלות מיסטית (במובן הקבלי של המושג)? האם היא רואה אור שרובנו לא זוכים לראות? שרה: “דיברתי על החלומות שבהם ראיתי הרבה פלאנטות, ענקיות ומפחידות, כאילו עוד רגע יגיע סוף העולם, עקב התנגשות או פיצוץ אדיר ביניהן. הן הביאו הרבה חרדה ופחדים. גם עשיתי עבודה תלת-ממדית על הפלאנטות. בעבודה, הפלאנטות נעשו מחוט ברזל ומחרוזים צבעוניים, והן היו בגדלים שונים. הפלאנטות היו מחוברות ביניהן במרחקים שונים ובגבהים שונים. שם דיברתי על זה שהפלאנטות הן הנפשות של האדם, על איך שאני רואה אותן, ועל היחסים שביניהן. אז חשבתי לעצמי שכשאני מציירת את הפלאנטות, שהן עולמות שונים בחלל – הן מייצגות אולי עוד נוכחות. הפלאנטות הן בחלל, בשמיים. הן ענקיות וקרובות מאוד, ובעצם הן יכולות לראות את כל מה שקורה אצלנו. כמו שהן מעניקות תחושה של פחד, חרדה או להיפך – של רוגע ושלווה, הן זוהרות, נמצאות רחוק ופשוט נוכחות, וככה גם האנשים.”